1. נגד הנאשם הוגש ביום 20.9.12 כתב אישום בעבירה של מעשים מגונים, לפי סעיפים 345(ב)(1), 345(א)(1) ו-345(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. המאשימה טוענת כי הנאשם, רופא משפחה, ביצע במתלוננת, בת 13, מעשים מגונים לשם גירוי וסיפוק מיני, וזאת במהלך בדיקה רפואית שערך לה בעת שהגיעה למרפאתו בישוב תל ציון.
2. הנאשם הוא תושב הישוב כוכב יעקב. במשך 15 השנים האחרונות הוא עבד כרופא משפחה בסניף תל ציון של קופת חולים מאוחדת. ביום 9.9.12, בסמוך לשעה 10:30, הגיעה למרפאה בתל ציון המתלוננת, ילידת 28.1.99, המשתייכת למגזר החרדי, בשל כאבים באוזניים. המתלוננת הגיעה לבדה, ללא ליווי הורה. כשהגיע תורה של המתלוננת, היא נכנסה לחדרו של הנאשם (בו שהה לבדו), והוא הכניס את פרטיה למחשב. המתלוננת מסרה לנאשם כי היא סובלת מכאבים באוזן ימין, ולאחר ששאל אותה אם היא סובלת מנזלת או ליחה, ביקש ממנה לעלות על מיטת הטיפולים. תחילה בדק הנאשם את אוזניה של המתלוננת, לאחר מכן את גרונה, ואז ביקש ממנה להסתובב.
בכתב האישום נטען כי בשלב זה הרים הנאשם את חולצתה של המתלוננת, הכניס את ידו לתוך החולצה ונגע בשדיה, כשהוא מורה לה לנשום עמוק ולהשתעל. לאחר מכן נגע הנאשם בבטנה של המתלוננת, כשהוא ממשש אותה ונוגע בה עד סמוך למפשעתה. הנאשם אמר למתלוננת כי הוא צריך להמשיך לבדוק אותה, והורה לה לשכב על הגב. אז הכניס את ידו מתחת לחצאית, לגרביונים ולתחתונים שהמתלוננת לבשה, ונגע באיבר מינה. הנאשם ליטף את איבר המין של המתלוננת באצבעו, ושאל אותה "
זה מדגדג, זה כואב, זה כיף?", והמתלוננת הנבוכה ענתה "
זה כיף". בתגובה אמר הנאשם למתלוננת כי "
לקופת חולים באים גם כדי לכייף." הנאשם המשיך לשפשף את איבר המין של הילדה באצבעו, תחילה באיטיות ולאחר מכן במהירות גוברת והולכת. המתלוננת אמרה לנאשם "
זה רועד", ובתגובה הוא ענה לה: "
כן, בהתחלה זה מדגדג, אח"כ רועד, ואם זה מגיע למקסימום זה כואב.". כמו כן אמר הנאשם למתלוננת: "
אם את רוצה, את יכולה לבוא עוד פעם." המתלוננת ההמומה הנידה ראשה בשלילה, והנאשם הורה לה להוריד את התחתונים ולפסק רגליים, ואז, תוך שהוא ממשיך לשפשף את איבר המין של המתלוננת ביד אחת, ליטף את ירכה של המתלוננת בידו השנייה, ושאל אותה: "
כשזה ביחד זה יותר טוב?". המתלוננת השיבה בשלילה. הנאשם המשיך לשפשף את איבר המין של המתלוננת, ובתוך כך אמר לה: "
אם את באה עם אמא, אני לא יכול לעשות לך, אמא תיבהל. אל תספרי לה שעשיתי את זה, אל תספרי לאף אחד. אף אחד לא צריך לדעת מזה. אם את רוצה עוד פעמים, תגידי לאמא שאת חולה ותבואי. זה רשות לא חובה." לאחר מכן אמר הנאשם למתלוננת כי ישנם עוד אנשים שמחכים מחוץ לחדר, ולכן עליו לסיים. הוא הורה למתלוננת להתלבש וחזר לשולחנו. הנאשם התקשר לאמה של המתלוננת ועדכן אותה ביחס לתרופה שרשם למתלוננת, ושיחרר אותה לדרכה.
המאשימה טוענת כי במעשיו אלו ביצע הנאשם מעשים מגונים לשם גירוי וסיפוק מיני, בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, שלא בהסכמתה החופשית או בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מהות המעשה.
3.
בתשובה לכתב האישום טען הנאשם כי הוא אכן ערך למתלוננת בדיקה מקיפה כללית, שהינה רחבה באופייה ואינה מתייחסת רק למוקד הכאבים אלא גם למקומות אחרים בגוף. בדיקה כללית זו היא חלק מהרפואה המונעת, ובמקרה זה היו לנאשם גם סיבות נוספות לערוך אותה, שכן המתלוננת קיבלה קודם לכן תרופות שלא סייעו לה מרופא אחר, ובנוסף לכך היא השיבה בחיוב לשאלת הנאשם בנוגע לקיומם של ליחה וגודש באף. לפיכך היו לנאשם טעמים רפואיים מקובלים שהצדיקו את עריכת הבדיקה בדרך בה נעשתה. הנאשם הכחיש כי הפשיל את חולצתה של המתלוננת כלפי מעלה, והודה כי ביצע את הבדיקות מתחת לחולצת המתלוננת, אך זאת כשבידו מכשיר סטטוסקופ. הנאשם הכחיש כי נגע בחזה של המתלוננת בכף ידו.
הנאשם הודה כי נגע בבטנה של המתלוננת במסגרת הבדיקה, כולל בבטן התחתונה, אך הנגיעה לא עברה לאזור איבר המין. לטענתו, ייתכן כי היתה נגיעה בשיער הערווה. הנאשם אכן הסיט את הבגדים שכיסו את חלקה התחתון של הבגד (כלומר החצאית, הגרביונים והתחתון), וזאת על מנת שיוכל לבצע את הבדיקה במקום. הנאשם הכחיש כי הפשיל או הפשיט את בגדי המתלוננת, וטען כי רק משך אותם כלפי מעלה, על מנת שיוכל להכניס את ידו לאזור הבטן התחתונה בכדי לערוך את הבדיקה. הנאשם טען כי נגיעה בבטן באמצעות האצבעות יוצרת דגדוג אצל הנבדק המקשה על ביצוע הבדיקה, ולפיכך ייתכן כי הוא אמר למתלוננת מספר מילים על מנת להרגיע את המתח ולשחרר את הבטן. למיטב זכרונו של הנאשם הוא לא השתמש במילה "כיף" על הטיותיה השונות, וגם אם נעשה שימוש במילה זו הרי שהדבר היה על מנת להרגיע את המתלוננת ולשוות לבדיקה אופי נוח יותר. הנאשם מכחיש כי ליטף או שפשף את איבר מינה של המתלוננת וכי אמר לה את הדברים שיוחסו לו בעניין זה בכתב האישום. לטענתו, הוא אמר למתלוננת בצורה מפורשת בסיום הבדיקה כי הוא מעוניין שהיא תגיע אליו פעם נוספת לצורך מעקב, וכן כי נתן לה מרשם והסביר לה כיצד לקחת את התרופות. עוד אמר בתשובתו כי המתלוננת היתה רגועה וחייכנית, כי פציינטים רבים המתינו בחוץ וכי הדלת לחדרו לא היתה סגורה. הנאשם הכחיש את הטענה כי הורה למתלוננת להוריד תחתונים ולפסק רגליים, או כי אמר לה שלא לספר על הבדיקה לאימה.
הנאשם אישר כי התקשר לאימה של המתלוננת עם סיום הבדיקה והשאיר לה הודעה במשיבון שכן היא לא ענתה לצלצול. בשעות הערב התקשרה האם והנאשם הסביר לה שבזמן שרשם למתלוננת מוקסיפן הוא שכח כי לא ניתן להשיג את התרופה, ועל כן התכוון להחליף תרופה זו בתרופה אחרת. אימה של המתלוננת קטעה את הנאשם ומסרה כי המתלוננת מרגישה יותר טוב, והנאשם המליץ לה לשוב עם המתלוננת לבדיקה נוספת בעוד שלושה ימים.
4. במהלך הדיונים בתיק העידו העדים הבאים מטעמה של המאשימה: המתלוננת; חוקרת הילדים דניאלה מלק; הוריה של המתלוננת; השוטר רס"ל אברהם דרעי (שחקר את הנאשם); פנינה טאוב המזכירה הרפואית במרפאה בה עובד הנאשם; אהוד פנחסוב מנהל המרפאה; פרופ' אבינועם רכס, יו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל. המאשימה הגישה לבית המשפט את תקליטורי התיעוד והתמלולים מחקירותיה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים, את הודעותיו של הנאשם במשטרה ואת סיכומי הביקור הרפואיים שערך הנאשם בעניינה של המתלוננת. מטעם הנאשם העידה הפסיכולוגית הקלינית ללי גרשנזון, והנאשם עצמו. הנאשם הגיש לבית המשפט חוות דעת פסיכולוגית שערכה גב' גרשון, וכן תרשים של חדר המרפאה שאותו צייר בעת חקירתו במשטרה.
תמצית טענות המאשימה
5.
המאשימה טוענת כי עדותה של המתלוננת בפני בית המשפט היתה כנה, מפורטת, קוהרנטית ואמינה, ולמעשה אין סיבה להניח כי ילדה בת 13 מבית חרדי תקום בוקר אחד ותחליט להעליל לפתע על הנאשם, עימו אין לה סכסוך או קשר קודם. מעיון בגרסת המתלוננת עולה כי לא מדובר בתלונה שבלונית שניתן היה להמציא, אלא בעדות מלאה בפרטים שאותם קשה מאוד לבדות מהדעת, כגון טענת המתלוננת לפיה הנאשם אמר לה שאם ברצונה להגיע אליו פעם נוספת יהיה עליה להגיד שהיא חולה ולבוא לבד. מהעדות עולה כי הנאשם אמר למתלוננת מספר פעמים שלא לספר על האירוע לאף אחד ובמיוחד לא לאמה, וכי המתלוננת לא הבינה מה בדיוק הנאשם עושה לה. הסיבה המרכזית שהובילה את המתלוננת לספר להוריה על האירוע נעוצה דווקא באותן הנחיות חוזרות ונשנות של הנאשם שלא לעשות כן. תיאוריה של המתלוננת אינם תואמים את רוחב ידיעותיה של ילדה בת 13 מבית חרדי, ובעניין זה מפנה המאשימה לפירוט בדבר תנועות השפשוף באיבר המין ולאמירותיו המפורטות של הנאשם בזמן המעשה, ובכלל זאת לביטויים המיוחדים שאמר לפי גרסת המתלוננת (למשל המילה "הישברות"). מדובר בפרטי פרטים מתחום יחסי המין, שרק מי שהתנסה ביחסי מין יכול לדעת את משמעותם, בעוד שהנאשמת לא ידעה להשיב אפילו לשאלת הסנגור בנוגע לקשר הבסיסי בין יחסי מין לבין הבאת ילדים לעולם. המתלוננת העידה כי אימה לא סיפרה לה מעולם על יחסי מין, וכי היא לא שוחחה על הנושא עם חברותיה. מעמד העדות היה טראומטי עבור המתלוננת, שהתייפחה ונאלמה דום מספר פעמים, ואין סיבה מתקבלת על הדעת כי ילדה בת 13 תבחר להכניס את עצמה למעמד קשה מעין זה מרצון. ילדה חרדית יכולה רק להפסיד מבחינה חברתית וקהילתית (למשל בנוגע לשידוך בעתיד) מעצם חשיפת העובדה כי היתה קורבן לתקיפה מינית. המתלוננת הדגישה בעדותה כי היא אינה חוששת שלא יאמינו לה, וכי היא בטוחה בגרסתה לאירועים. מהעדות עלה גם כי המתלוננת לא סיפרה על העניין מיוזמתה למורתה, ומכאן ניתן ללמוד כי לא היה לה רצון להפיץ את הסיפור. המתלוננת דייקה בעדותה גם במקומות שלא היו נוחים עבורה, למשל כאשר הודתה כי הורידה בעצמה את תחתוניה בהוראת הנאשם בעוד שלאימה מסרה כי הנאשם הוא שהוריד לה אותם. המתלוננת אישרה כי לא דייקה בכל הפרטים שמסרה לאימה מייד לאחר האירוע, מאחר שהיתה מובכת מהעובדה שנשמעה להוראותיו של הנאשם והורידה את תחתוניה בעצמה. בנוסף לכך אישרה המתלוננת כי אמרה לנאשם, בתגובתו לשאלתו, כי נגיעותיו הן "כיף", ואף הודתה, במענה לשאלת הסנגור, כי אכן היה לה כיף אך כי היא לא רצתה שהנאשם יעשה את שעשה.
גרסת המתלוננת נתמכת בעדותה של אימה, לה סיפרה על ההתרחשויות בסמוך לאירוע. האם סיפרה בעדותה כי המתלוננת אמרה לה שהנאשם הוריד לה את התחתונים, והיא אף הבינה ממנה כי הנאשם החדיר לתוכה את אצבעו. הפרטים שמסרה המתלוננת לאימה לאחר האירוע (כפי שהעידה עליהם האם) היו מדויקים וזהים לפרטים העיקריים בגרסת המתלוננת.
חוקרת הילדים שבחנה את המתלוננת מצאה אותה מהימנה על פי הקריטריונים המקצועיים והתרשמותה האישית. הלכה היא כי ניתן להגיש את חוות הדעת של חוקר הילדים ואת תמליל החקירה ותצלום החקירה כראיה נפרדת ועצמאית. מצפייה בחקירותיה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים מתקבל הרושם של עדה מהימנה, וגם הפסיכולוגית ללי גרשזון שהעידה מטעם ההגנה טענה, לאחר שצפייה בקלטות החקירה, כי מדובר בילדה העושה רושם אמין.
יש לדחות את טענת הנאשם לפיה המתלוננת העלילה עליו עלילה בניסיון להתחמק מעבודות הבית. מדובר למעשה בניסיון עקר של הנאשם למצוא מניע אחר לתלונת המתלוננת נגדו. המתלוננת העידה כי היא אינה מרבה לעזור בבית, וגם אימה העידה כי לא מוטלות עליה מטלות רבות. המתלוננת לא שינתה את גרסאותיה לאירוע, והגרסה שמסרה לא נסתרה, גם אם לאנשים מסוימים (כלומר לאימה ולחוקרת הילדים) היא סיפרה רק על חלק מהאירוע ולא על כולו. בהקשר זה יש לומר כי אין סתירה בין הדברים שמסרה אימה של המתלוננת, לפיהם בתה סיפרה לה על הכנסת אצבע, לבין הדברים שמסרה המתלוננת עצמה, שכן גם הכנסת האצבע בין השפתיים נחשבת כהחדרה לאיבר המין. בעניין זה העידה המתלוננת בפני חוקרת הילדים כי הנאשם עשה לה תנועות סיבוביות באיבר המין, והיא אף הדגימה אותן בפניה. באשר לתנוחה בה היתה בעת הבדיקה והאירוע, המתלוננת העידה כי בתחילה ישבה ואז נשכבה על הגב. גם אם המתלוננת לא סיפרה את מלוא הפרטים הללו (באשר לתנוחה) לחוקרת הילדים, הרי שמדובר בנושא שולי למדי ולא בסתירה דרמטית. יש לזכור כי מטבע הדברים קיימים שינויים קלים בגרסאות הנמסרות במועדים שונים, ואין לייחס לכך חשיבות מרובה.
מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע מהווה חיזוק לעדותה. המתלוננת העידה כי היא רצה לביתה בדרך שבה לא היו אנשים שכן לא רצתה שיראו אותה בוכה, נעלה את הדלת, סגרה את התריסים והתקשרה לאימה. כמו כן מסרה המתלוננת כי החלה למצוץ את אצבעה, דבר שלא עשתה מאז היתה בת 6. לעדות זו בדבר התנהלותה של המתלוננת משהגיעה לביתה קיימים תימוכין חיצוניים בדבריה של האם (לדוגמא באשר לתריסים הסגורים והבכי). המתלוננת הסכימה אמנם לשמש כשמרטפית בדירה של שכנתה, אך עשתה זאת רק לאחר שניסתה להתחמק מכך, ולאחר שהשכנה הפצירה בה ושכנעה אותה. המתלוננת העידה כי לא רצתה ששכנתה תחוש שדבר מה אינו כשורה, ולכן שמרה על בתה במשך כעשר דקות, עד שאמה חזרה הביתה. חיזוקים לגרסה זו מצויים גם בעדותה של האם, שהעידה כי בתה התקשרה אליה בוכה והיסטרית וביקשה שתגיע דחוף הביתה, ואז סיפרה לה, בתגובה לשאלתה, כי הרופא נגע בה והוריד את תחתוניה. שאלתה זו של האם הינה טבעית ומתבקשת, ולא ניתן ללמוד ממנה כי האם הכניסה רעיונות או סיפורים לבתה. אימה של המתלוננת הודתה בעדותה כי ייתכן וסדר העדיפויות שלה, שליחת המתלוננת לבדה לרופא, היה מוטעה, אך לדבריה היא לא העלתה על דעתה כי יכולה להיות בעיה בשליחת בתה לבדיקה פשוטה אצל הרופא הקהילתי המוכר לה היטב.
חיזוק נוסף לגרסתה של המתלוננת נמצא בעדותו של אביה, שמסר כי כאשר הגיע הביתה היתה בתו קצת חיוורת, מבולבלת ומבוהלת. אין מקום להביא לחובת הוריה של המתלוננת את העובדה כי יצאו לקניות בערב לאחר האירוע, שכן כפי שהסבירה אימה של המתלוננת, הם הבטיחו לקנות למתלוננת מתנות לקראת ראש השנה שעמד בפתח, ולא היתה להם סיבה שלא לעמוד בהבטחתם, במיוחד מאחר שרצו להסיח את דעתה ולשמח אותה.
המתלוננת העידה כי היא לא התנגדה למעשיו של הנאשם, שכן הוא רופא ואדם מבוגר והיא לא העזה להגיד לו שיפסיק. מדובר בפערי כוח ומעמד בין ילדה קטנה לבין רופא, וברי כי בנסיבות אלו, בהן היא אינה בטוחה ואינה מבינה מה נעשה בה, אין מקום לדרוש ממנה לקום ולברוח. יש לקבל את הסברה ההגיוני של המתלוננת לפיו היא לא סיפרה דבר למזכירת המרפאה עם יציאתה, מאחר שלא היה לה נעים ממנה, והיא העדיפה לספר על הדברים לאימה.
יש לדחות את גרסת הנאשם לפיה הוא ערך למתלוננת בדיקה כללית מקיפה מאחר שהיתה זו הפעם הראשונה בה הגיעה אליו. מהרישומים הרפואיים עולה כי המתלוננת ביקרה אצל הנאשם שבועיים קודם לכן, כשמהרישום הרלוונטי עולה כי סיבת הביקור הינה מחלה. הנאשם יכול היה גם לשאול את המתלוננת אם ביקרה אצלו קודם לכן, על מנת שלא לערוך לה את הבדיקה הכללית המקיפה והאינטימית. יש לציין כי ברישום הרפואי תיעד הנאשם באופן מקיף את כל הבדיקות שערך, אך באופן מתמיה נעדרים ממנו החלקים הנוגעים לבדיקת עצם הפוביס והמפשעות, מבלי שלנאשם יש הסבר מניח את הדעת על כך.
מחוות דעתו של פרופ' רכס, שהתייחס לשאלת הנחיצות של הבדיקות שערך הנאשם, עולה כי כאבי אוזניים אינם מחייבים מבחינה קלינית בדיקה בחלק הגוף התחתון, לרבות באיבר המין ובפי הטבעת. פרופ' רכס אישר קביעה זו גם בעת עדותו בבית המשפט. למעשה, אין זה סביר כי תבוצע בדיקה כה יסודית באזור המפשעות והבטן התחתונה, כחלק מבדיקה כללית של כל הגוף, כתוצאה מתלונה על כאבי אוזניים. הנאשם לא הציג עדים התומכים בטענתו לפיה הוא נוהג לבצע בדיקות כלליות מקיפות כשמדובר בתלונות שגרתיות של כאבי אוזניים, וחזקה היא כי אם היו עדים כאלו הוא היה מביא אותם לעדות. על כל פנים, עדותו של פרופ' רכס אינה מעלה ואינה מורידה מהעיקר בתיק, שהוא עדותה הברורה של המתלוננת. יש לציין כי מנהל המרפאה פנחסוב העיד כי אמר לנאשם בעבר, לפני האירוע הנוכחי, כי אין לבדוק קטין ללא נוכחות הורה. אין מחלוקת כי הנאשם ביצע את הבדיקה האינטימית כאשר שהה לבד בחדר עם המתלוננת, וזאת מבלי להתקשר לאימה ולבקש את רשותה, ומבלי להכניס לחדר אחות או מזכירה.
באשר לפרק הזמן בו שהתה המתלוננת אצל הרופא: המתלוננת הוכיחה בעדותה כי היא יודעת להעריך זמנים, והיא עמדה בגרסתה לפיה שהתה אצל הנאשם כחצי שעה, על אף ניסיונותיו של הסנגור להכשילה בעניין זה. הנאשם לא הציג את רישום המחשב ממנו עולה כי הבדיקה ארכה רבע שעה בלבד, כפי שטען. המתלוננת העידה כי היא אפשרה לאחת מהנשים בתור, שאותה הכירה הכרות מוקדמת, להיכנס לפניה, שכן אותה אישה מסרה לה שעליה לחזור לגן עד לשעה 11 או 12 (המתלוננת זכרה שמדובר בשעה עגולה). המתלוננת העידה כי אותה אישה יצאה מחדר הרופא והודתה לה ואף אמרה לה כי בזכותה תצליח להגיע לגן, כפי שביקשה. מכאן ניתן ללמוד (בהתחשב בנתונים הנוספים שקיימים) כי המתלוננת נכנסה למרפאה בשעה 11:00. אימה של המתלוננת העידה כי הנאשם התקשר אליה בסיום הבדיקה בשעה 11:40, דבר המחזק את טענתה של המתלוננת כי הבדיקה נמשכה כחצי שעה. לכך יש להוסיף את דו"ח סיכום הביקור שנכתב על ידי הנאשם בשעה 11:36. נתונים אלו סותרים אפוא את טענת הנאשם לפיה הבדיקה נמשכה כחמש או עשר דקות בלבד.